תקציר המאמר
"כל מה שהייתי צריך לדעת, למדתי בטיול השנתי: תמורות בתפקידו של הטיול השנתי" (מתוך: "הטיול ככלי חינוכי-ערכי" גיליון 4)
היציאה אל השדה במערכת החינוך הישראלית, הן אל הסביבה הקרובה והן אל מסעות הטיול השנתי, ידעה שינויים במהלך השנים. בראשית המאה העשרים, המטרה המרכזית הייתה להמחיש את חומר הלימודים. לאחר מכן השתלבו הטיולים במנגנון הבניית הזיכרון הלאומי הציוני, ובעשורים האחרונים הפכו להיות "חווייתיים" יותר ויותר, והיו לאמצעי להנאת התלמידים ופחות ללמידה. בעקבות התמורות הללו, הטיול השנתי נעשה לשנוי במחלוקת, ויש השואלים לאן "מועדות פניו" ומה מידת הרלוונטיות שלו לילדי דור ה Y. לצד אלה, התרחשה בשני העשורים האחרונים ה"מהפכה הירוקה", שהובילה לכך שהעניין בשמירה על הסביבה כבר אינו נחלתם של קומץ "מחבקי עצים" בלבד. הנוער המתחנך בראשית המילניום הנוכחי נדרש להתמודד עם סוגיות חדשות: שינויי האקלים, השמירה על המגוון הביולוגי, הרס היערות, איזון רמת הצריכה ועוד. בעידן של תאגידי ענק גלובליים וחוסר שוויון חברתי הולך וגובר, האתגרים הללו רק הולכים ומתעצמים. לנוכח כל זאת, פותחה בחברה להגנת הטבע תפישה פדגוגית היוצקת אל הטיול השנתי משמעות מחודשת: הגורסת כי הטיול, בנוסף לערכיו המקוריים, הוא גם הזדמנות לעודד חשיבה ביקורתית אצל התלמידים, לחשוף אותם לסוגיות אקטואליות בעולמם החברתי והסביבתי, לעורר עניין והנעה פנימית. התפישה מבוססת, בין היתר, על גישת החינוך "מלמטה למעלה", בה הלומד, המתנסה בעצמו בתופעות, נמצא במרכז החוויה הלימודית. גישה פדגוגית זו, על היבטיה היישומיים, מציגה אלטרנטיבה לימודית וערכית חשובה ל"דור המסכים".