ערן, בוא נדבר במספרים – כמה תקליטים יש לך באוסף?
אני לא עורך קטלוג ורישום מסודר של כל הפריטים באוסף, אבל אני מעריך שכ- 15,000 שכוללים תקליטים, תקליטונים, קלטות ותקליטי מהירות 78'. הם מסודרים לפי הא'-ב', ואני זוכר כמעט את כולם. רק לעתים רחוקות קורה שבטעות אני קונה תקליט שכבר יש לי באוסף. התחלתי לאסוף תקליטים כשהייתי חייל, לפני 25 שנה. זו הייתה תקופה שבה אנשים נפטרו מתקליטים ועברו לדיסקים. אספתי כל תקליט ישראלי מסחרי שיצא בארץ, לא רק פופ ורוק או מוסיקה שאני אוהב להקשיב לה, כל סגנון – מחזות זמר, יידיש, נאומים למיניהם… בהמשך הרחבתי את האוסף גם לתקליטים של אמנים ישראלים שיצאו בחו"ל – אם הם בעברית או של זמרים ישראלים.
כל-כך הרבה תקליטים – זה בטח תופס מקום לא-מבוטל וצובר הרבה אבק. איך בת הזוג שלך מסתדרת עם השיגעון הזה?
האוסף היה לפניה… היא הכירה וקיבלה אותי כבר עם האוסף (אם כי אז הוא היה הרבה יותר קטן). אין ספק שטיפוח אוסף הוא סוגיה מורכבת בזוגיות – הוא גוזל הרבה משאבים: תופס מקום, לוקח זמן ועולה כסף… אבל אביטל (אשתי) מפרגנת; אפילו יצא לה 'ללקט' עבורי כמה תקליטים שמצאה, שאנשים השליכו ברחוב. אבל באיזשהו שלב, כשהמשפחה גדלה ונעשה קצת צפוף בסלון, הוצאתי את רוב האוסף מהבית שלנו, והעברתי לאחסון במקום אחר.
אם כבר מדברים על יחסה של בת הזוג לאספנות, בוא נתעמק בזווית המגדרית ל"שריטת" האספנות. מה דעתך על כך שרוב-רובם של האספנים המשמעותיים בארץ הם גברים (ורוב האוצרות הן נשים?)
ברור, אין אספניות משמעותיות בתחום התקליטים, ובכלל. כמה שזה נשמע פרימיטיבי – לגבש אוסף זה סוג של ציד. האיתור של הפריט, הניסיון להתמקח על מחירו, ההשגה שלו… ויש גם את האלמנט האינפנטילי של "אני חייב שיהיה לי את זה". אני מודע לזה לחלוטין ובכל זאת מתמסר לרגש הזה. אני מניח שהעניין המגדרי קשור גם לכך שבאופן היסטורי, הגברים היו בעלי הכסף והם אלה שהחליטו כיצד להשתמש בו ועל מה להוציא אותו, לא הנשים. אז הגברים הם אלה שהייתה להם היכולת והחירות להתעסק באספנות.
ויש כאן גם את ההיבט של הפגנת כוח, כמו "עקרון ההכבדה" בטבע. אם אני יכול לבזבז כסף על דבר לא הישרדותי כמו אוסף, שאפילו מכביד על הכיס שלי, כנראה שאני זכר אלפא.
בהחלט יש כאן גם את האלמנט של "שופוני". איסוף של כמויות. אספן הוא כמו שואב אבק, הוא רוצה לרכוש את כל מה שקשור לאוסף שלו, בלי בחירה. אספנים יאספו פריטים מהזבל, ילכו לחפש באזורים של דירות שבהן יש מודעות אבל, ילכו לשווקים… פעם רכישת תקליטים הייתה בחנויות, אבל היום הזירה המרכזית היא האינטרנט, ובמיוחד איביי.
אתה מתאר את האיסוף האובססיבי, שרוצים להשיג הכל, וזה שונה מאוד – אולי אפילו הפוך – ממה שאתה עושה בעבודותיך כעורך וכאוצר.
נכון, אוצר ועורך צריכים לדעת לבחור, לא להציג את הכל. נדרשת כאן עבודת עריכה. אבל העיסוקים שלי גם משלימים זה את זה. אני חושב שאוצר טוב יותר כשהוא גם גם אספן. אני מבין אספנים, את המוטיבציות שלהם. אני מבין את תחושת הנוסטלגיה, את ההתרגשות שיש במגע עם החומר הפיזי… מבחינתי להחזיק תקליט ביד ולהקשיב לסאונד הישן זו לא אותה חוויה כמו שיש בהאזנה למוסיקה מקובץ דיגיטלי. ובנוסף אני יודע איך להתנהג עם פריטים. חוץ מזה, האוסף שלי היה נקודת מוצא להרבה פרויקטים שעשיתי, למשל התערוכה על המוסיקה המזרחית במוזאון אשדוד "זמר בודד הוא הלב". היא נבעה מתוך התבוננות באוסף שלי ורצון לספר את סיפורה של המוסיקה הזו בצורה מעמיקה, או הספר שערכתי יחד עם עופר טל 'סיפור כיסוי', על עטיפות תקליטים. האוסף הוא בסיס להרבה מחקרים שאפשר לעשות על תרבות ישראלית.
אני חושב שבזכות האוסף שלי, אני גם עורך מוסיקלי טוב יותר, כי אני מכיר גם חומרים שלא יצאו מעולם כדיסקים, רק כתקליטים, וכשעבדתי ב'קול ישראל' שידרתי גם אותם, השתדלתי להשמיע גם דברים מיוחדים ולא מוכרים.
ספר לי 'מורשת קרב' של אספן, בטח יש לך אנקדוטה על פריט שרדפת אחריו ומצאת בדרך מיוחדת.
הרבה שנים רדפתי אחרי תקליט של פופיק ארנון. הוא היה שחקן קולנוע, והוציא תקליט אחד בלבד, ומי שליווה אותו היו הצ'רצ'ילים. בשלב מסוים הם נעשו מאוד אופנתיים, נחשבים לפסיכדליה ישראלית, וחיפשתי את התקליט הזה בכל מקום. באיזשהו שלב מצאתי אותו, החלפתי אותו תמורת הרבה מאוד תקליטים אחרים שהיו לי באוסף, וגם זכיתי שפופיק ארנון יחתום לי עליו, אז הערך שלו עלה. סיפור נוסף, לפני שש שנים נסעתי עם אביטל לפריז, טיילנו לנו בגשם באזור המארה, שהיה הרובע היהודי, וראינו חנות יודאיקה קטנה. בחלון הראווה היה תקליטון עברי. נכנסנו וגיליתי שם אוצר: קיר שלם, מלא תקליטונים נדירים שלא היו לי וגם כמה כאלה שאפילו לא ידעתי על קיומם! באותו לילה פקדו אותי נדודי שינה מרוב מחשבות על התקליטונים… למחרת קניתי כמה מזוודות, חזרתי לשם, וקניתי מאות תקליטונים. אבל, כאמור, למרות ה"טוויסט העלילה" שקבלה החופשה הזוגית-רומנטית, אביטל פירגנה לי.
לסיכום, מסר לאומה?
יש אספנים שאוהבים לשמור את האוסף שלהם לעצמם. אבל אני חושב שחלק מהתפקיד שלי כאספן הוא לתעד את המידע שנמצא באוסף, ולהעביר אותו הלאה. אני מפנטז על מוזאון למוסיקה הישראלית, שבו ניתן יהיה להציג באופן קבוע חלקים מן האוסף שלי.