צאלים, אשלים ומה שלפניהם

ביוני 2017 קרס קיר של בריכה במפעל "רותם אמפרט" בבעלות כי"ל, והחלה גלישה מסיבית של תמיסה חומצית ורעילה בריכוז חריג מהבריכה אל נחל אשלים. זה היה אסון אקולוגי קשה, ורק במזל לא היו בנחל מטיילים ונמנע אסון אנושי נורא. המקרה שפורסם עכשיו (יוני 2022) אודות הדליפה בנחל צאלים הוא שונה.

כדי להבין מה קרה שם אענה על השאלות הבאות:

1.      מהיכן ולאן דלפו מים?

2.      אילו מים דלפו, ועד כמה זה קריטי לטבע?

אז – למקומות, היכון, צא!

1.      מהיכן ולאן דלפו מים?

המים דלפו מתעלת ההזנה של מפעלי ים-המלח. זוהי תעלה מלאכותית שנבנתה בסוף שנות ה-70 במטרה להוביל מים מהאגן הצפוני של ים-המלח אל האגן הדרומי, שהיה רדוד מאוד, ולכן באותה תקופה, בשל ירידת המפלס, התייבש כליל והתנתק מן האגן הצפוני. התעלה החליפה את מצר לינץ', אשר דרכו היו זורמים מים באופן טבעי מן האגן הצפוני לדרומי.

בשלב הזה, בחסות חוק הזיכיון, האגן הדרומי כבר מערכת של בריכות אידוי שנכרו על-ידי המפעלים, והאזור בין האגן הצפוני לדרומי כבר היה מיובש. לכן היה צורך בתעלה מלאכותית ובתחנת שאיבה שידאגו "למלא" את הבריכות הענקיות באגן הדרומי. חשוב להבין שמאז שהאגן הדרומי התייבש ובמקומו נבנו בריכות האידוי – ללא התעלה – אין מים לאלפי חדרי המלון שנמצאים בעין בוקק ונווה זוהר. הממשק בין התיירות לתעשייה באזור הזה הוא מורכב.

 

 

 

התעלה חוצה כמה ערוצים של נחלי אכזב גדולים, שבעונות מסוימות נוטים להיות שטפוניים, ביניהם נחל צאלים. בעבר, כדי להגן על התעלה, שונה תוואי הנחלים. במקרה של צאלים נמצא פתרון אחר, חדשני, ועל כך אפרט בהמשך. הטיית הנחלים זו לא ההתערבות היחידה בנוף שנעשתה בעבר באזור הנחלים, וכאן אנחנו מגיעים לשאלה הבאה – לאן דלפו המים?

המים דלפו ל"מניפת" הנחל, כלומר למוצא שלו למישור השטוח. זהו המקום שבו שוקע הסחף, אחרי הזרימה החזקה בערוץ הנחל המצוקי. לכן זהו אזור זהו אזור יותר נגיש וטוב לכריית חומר גלם כדי לבנות דברים שמפעלי ים-המלח צריכים בשביל להתפתח. אבל הוא גם אזור מיוחד מבחינה נופית ובית גידול מגוון וייחודי.  מסיבה זו, כבר מההתחלה ממש, מניפות הסחף היו מוקד לחיכוכים בין המפעלים לבין שומרי הנוף והטבע.

כבר בשנת 1967, כאשר מפעלי ים-המלח כרו חומר לבניית הסכרים כדי ליצור את בריכות האידוי, ביקשו רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע ממפעלי ים־המלח ללקט חומר באזור אחר. בתחילה, מרדכי מקלף, מנכ"ל מפעלי ים־המלח, לא הבין באיזו זכות מתערבים במעשיו. הוא נופף מול "חובבי הטבע" (בשנות ה-60 היה זה כינוי גנאי)  בחוק הזיכיון, שהקנה למפעלים את הזכות לעשות בשטח את כל מה לשם "ניצולו המקסימלי של ים-המלח" (בשנות ה-60 זו נחשבה מצווה). אולם לבסוף נעתר מקלף להעתיק את מקום החציבה למקום רגיש פחות מבחינה אקולוגית ונופית. מדובר בצעד מפתיע, שכן באותו הזמן הייתה רשות שמורות הטבע גוף קטן וחדש, ואילו בכיפה שלט 'אתוס הפיתוח'. בכל מקרה, מדובר היה במחווה של רצון טוב, ולא בצעד שמפעלי ים-המלח היו מחויבים אליו מבחינה חוקית, משום שחוק הזיכיון אז התיר להם לפעול ללא פיקוח ולהתנהל למעשה כמדינה בתוך מדינה.

1.      אילו מים דלפו, ועד כמה זה קריטי לטבע?

לאחרונה, כאשר מפעלי ים-המלח נאלצו שוב להקים תחנת שאיבה חדשה ולהאריך את תעלת ההזנה (דבר שקורה בערך כל 15 שנה, משום שהאגן הצפוני ההולך ומתכווץ "בורח" להם צפונה) הם פעלו ברוח קצת אחרת מאשר בסיקסטיז. גם משום שהחוק השתנה מעט (בשנת 1995 התקבל תיקון לחוק הזיכיון, שהכפיף את המפעלים לראשונה לחוק התכנון והבנייה ולחוק רישוי עסקים). אבל בעיקר משום שהישראליות השתנתה. במשך עשרות שנים שאפו כאן "לכבוש את השממה" והשיח הסביבתי היה שולי, ותמיד-תמיד היו בעיות "בוערות יותר". כיום הדברים נראים קצ אחרת, ויש מקום לאופטימיות זהירה. בעידן של משבר האקלים, גם בישראל כבר לא ניתן להתעלם מכך שגם כדור הארץ בוער, ושיקולים של שמירה על הטבע והנוף כבר לא נחשבים הזויים.

לכן מו"פ מדבר וים-המלח ואוניברסיטת בן גוריון יחד עם מפעלי ים-המלח השקיעו לא מעט משאבים וחשיבה, כדי לפגוע כמה שפחות במניפת הסחף של נחל צאלים. במיזם חדשני, נבנה חלק מתעלת ההזנה מתחת לאדמה, ומעליה נבנו "מתעלים" (גשרים לניקוז מי השטפונות, כדי שלא ידללו את המים שמובלים בתעלה, שהרי כל הכוונה היא לאדות אותם כדי לאסוף מהם את המינרלים יקרי הערך שבתוכם).

למרות הכוונות הטובות והתכנון הפרויקט ההנדסי המורכב, שמטרתו הייתה לשמור על מניפת הסחף של נחל צאלים, לאחרונה התגלתה דליפה של מי ים-המלח דלפו מתעלת ההזנה. ומי ים-המלח כידוע הם נפלאים לתעשייה ולתיירות המרפא, אבל רוב הצמחים ובעלי החיים בעולם לא מצליחים לשרוד בהם (יש כמה יוצאי דופן – זה כבר נושא לפוסט אחר. אפשר גם לשמוע על כך בהרצאתי "המשוגעים של ים-המלח").