הסיפור על נחל ערוגות ונחלת הכלל

בשנת 2007 נחתמה אמנה בין קיבוץ עין-גדי לבין רשות הטבע והגנים, ובה הסכמות על ניהול המים באזור נווה המדבר עין-גדי, שבו זורמים שני נחלים ונובעים ארבעה מעיינות מרכזיים (דוד וערוגות, הנובעים במקום נסתר ולא נגיש יחסית, ושולמית ועין-גדי, הנובעים על המדרונות בין נחל דוד לנחל ערוגות).

האמנה הסדירה את המקום של תפיסת / שאיבת המים (ישירות במעין או במורד הזרימה של הנחל) ואת אופני וכמויות הקצאתם למשתמשים השונים (למפעל המים המינרליים, לצרכים נוספים של הקיבוץ וכדומה). כך באה לסיומה פרשה שנמשכה כ- 45 שנה!

 

ראשיתו של הסכסוך הייתה בשנת 1961, עוד לפני שהוקמה רשות שמורות הטבע. הקיבוץ הצעיר, הקטן והמבודד עין-גדי התכוון למתוח צינור  אל השטחים החקלאיים שלו, הישר ממעין ערוגות. ללכידת המים במוצא המעין יש שני יתרונות מבחינת הקיבוץ: המים הבוקעים מן המעין נקיים יותר מאשר אלו שכבר זרמו במורד הערוץ, וכמו כן תפיסתם במעיין חוסכת לקיבוץ הקמת מכון שאיבה, ומאפשרת הובלתם לשדות בכוח הכבידה בלבד. לעומת זאת, תפיסת המים במורד הערוץ משמרת את זרימתם בנחל – לטובת הצמחייה, בעלי החיים והמטיילים בו.

בעקבות כוונת אנשי עין-גדי לתפוס את המים ישירות במעין, התגלע ויכוח בין הקיבוץ ומשרד החקלאות שתמכו במהלך לבין אנשי החברה להגנת הטבע ואגף התכנון במשרד הפנים שהתנגדו. הויכוח הגיע לכדי סכסוך של ממש, שלא רק קיבל הד תקשורתי, אלא אפילו דרש את מעורבות המשטרה.

צריך להבין את הפרשה על רקע "זרמי העומק" שהיא מייצגת: מצד אחד של המתרס, הקיבוץ ומשרד החקלאות המייצגים את צרכי ההתיישבות, החקלאות והביטחון, ומצדו השני, משרד הפנים והחברה להגנת הטבע, המייצגים את צרכי הטבע והמטיילים. שתי השאלות שעומדות בבסיס הפרשה הן למעשה – א. מה תפקידם של המים? להיות מנוצלים בראש ובראשונה לטובת האדם והפיתוח? ב. למי שייכים המים? למי שחי באזור 365 ימים בשנה? למטיילים שהם אורחים לרגע? (שתי האפשרויות הללו אנתרופוצנטריות באופיין) או אולי לצמחים ולבעלי החיים – לטבע? (אפשרות ביוצנטרית).

ניתן ללמוד עוד על האופן שבו תפשו חלק מחברי עין גדי את ניצול משאבי הטבע שבסביבתם באותה תקופה מדיווח ב"אפיק", עלון הקיבוץ. באפיק מצוטטת שיחה שהתקיימה בשנת 1964 בין חברי המשק לבין יוסי פלדמן, מנהל בית ספר שדה עין גדי:

סופו של המאבק בין חברי עין-גדי, הסוכנות ומשרד החקלאות לבין אגף התכנון והחברה להגנת הטבע היה בהסכם פשרה שיזם מנכ"ל משרד החקלאות דאז יצחק לוי: קו המים יונח במעלה הזרימה, כפי שרצה הקיבוץ, אך הם יישאבו בלילה בלבד, וכך יוכלו המטיילים בנחל ליהנות מנופו הטבעי ומצליל פכפוך המים. בנוסף, הקיבוץ קיבל הנחיה להסוות את צינור המים עצמו, כך שלא יבלוט בנוף הנחל.

בשנת 1963, כאשר הוקמה רשות שמורות הטבע, כבר היה מצב נתון, שהיה עליה להתמודד איתו: הקיבוץ השתמש במים שנתפסו בנביעה, ולא במורד הנחל. בדו"חות ובמכתבים השונים הומלץ למדוד את ספיקת המעיינות בנאת המדבר ואת כמות המים שבה משתמש הקיבוץ. צינור המחלוקת כונה "צינור העודפים", שם שכבר מעיד על סדרי העדיפויות שנתקבעו: הקיבוץ משתמש בתצרוכת המים הדרושה לו, ו"העודפים" מההקצאה זורמים לשמורה. רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע היו באותה תקופה במעין מלחמת-מאסף אחר העובדות המוגמרות, שכבר נקבעו בשטח. מדי פעם דאגה רשות שמורות הטבע להשקיית הצמחים הנדירים בשמורה, כדי שלא יתייבשו.

אולם בזה לא באה הפרשה לסיומה. היא התעוררה שוב בעוצמה לאחר שבשנת 1997 הקיבוץ הקים בשותפות עם חברת יפאורה-תבורי את מפעל "מי עין גדי", והחל להשתמש במי המעין, הפעם לא לטובת השקיית גידולים חקלאיים, אלא כדי לבקבק אותם, לשווקם כ"מים מינרליים" ולמכור אותם.

בתקופה זו השיח הציבורי הישראלי אודות טבע, נוף וסביבה כבר היה שונה מאשר בשנות השישים. הנרטיב של "כיבוש השממה" כבר היה פאסה, ומי שנאבק לשמירת טבע כבר לא נחשב הזוי.

עוזי פז, ממקימי המדור לשמירה על הטבע במשרד החקלאות ומנהלה הראשון של רשות שמורות הטבע, תאר בספרו את היחס שהיה מנת חלקם של שומרי הטבע בשנים בשני העשורים הראשונים לקיומה ש המדינה: "במוסדות שהיו ממונים על 'גאולת הקרקע' […] כינו את מי שנשאו את החזון לשמירה על הטבע 'נטורי קרקע', הביטו עליהם כעל תימהונים ולעתים אך כינו אותם 'שוטים משוטטים'. היחס כלפיהם נע בין הסתייגות לסלחנות, ולעתים קרובות אף היה מהול ביותר משמץ של לגלוג". עוזי פז הוא לא רק מראשוני וחשובי אנשי שמירת הטבע בישראל בכלל, אלא הוא גם דמות מאוד מרכזית במה שקשור לעין-גדי בפרט, ולהחזרה לשיח הציבורי את הנושא השימוש של הקיבוץ במי המעין, ארבעה וחצי עשורים לאחר שנמתח הצינור.

בשנות ה- 90, כאמור, השיח אודות טבע וסביבה כבר היה במיינסטרים, ואף "הנרטיב החקלאי", המעלה על נס את המגזר הכפרי-חקלאי, ורואה בקיבוצניקים את שיא הגשמתה של החלוציות הציוניות, כבר היה בשברו.

על רקע כל אלה, הקיבוץ כבר לא יכל התעלם מן המאבק נגד השימוש שלו במי המעין, ובמיוחד על רקע זה שכחלק מן המאבק הייתה קריאה לחרם צרכנים על תוצרי המפעל. במסגרתו אף הוציאו מובילי המאבק תוויות "אלטנרנטיביות" לבקבוקי המים.

זו התווית האמיתית של הבקבוקים:

 

וזו התווית "החלופית". השם "עין גדי" הוחלף במלים "אין גדי", ואיור היעל החי הוחלף בגולגולת של יעל, ברמיזה לכך שהשימוש במים לצרכים מסחריים גורם למותם של הגדיים והיעלים בשמורה. פירוט הרכב המינרלים שבמים הוחלף בתיאור מרכיבים שהשמורה דלה בהם, בעקבות השימוש במי המעין לצרכים מסחריים. למשל: "יעל נובי – מתייבש; שפן הסלעים – נחנק; זאב – מתאדה, צפצפת הפרט – גווע". פירוט נוסף על גבי התווית (מימין) הוחלף בתיאור הפגיעה בשמורה בעקבות השימוש במי מעיין עין-גדי, ובקריאה "לסגור להם את הברז".

 

בשנת 2004, במטרה לשמור ולשקם ערכי טבע ונוף, נערך תיקון ל"חוק המים" משנת 1959, הקובע כי גם לטבע, ולא רק לאדם, יש זכות למים. באותה שנה החל גם תהליך של הידברות בין הקיבוץ לבין רשות הטבע והגנים, במטרה להביא לפתרון הקונפליקט רב-השנים בנושא ניהול המים באזור, ובכדי שהמים יוכלו לשמש הם את המערכת האקולוגית בשמורה והן את מפעל המים. התהליך, כאמור, הוביל לגיבוש הסכמות ולניסוח אמנה על ניהול המים באזור.