ים־המלח הוא "תחנה אחרונה" באגן הניקוז העצום שלו, ששטחו כ- 42,000 קמ"ר. כלומר – מים נכנסים אליו מנחלים, מעיינות וגשם, אבל לא זורמים ממנו החוצה, אלא יוצאים רק באידוי. לכן נקודת האיזון, כלומר הנקודה בה המפלס מתייצב, מתרחשת כאשר כמות המים שמתאדים ממנו שווה לכמות המים שמזינים אותו. זה מה שהתקיים במערכת הטבעית, במשך אלפי שנים: התנודות במפלס המים היו קשורות לגורמים אקלימיים: שנה ברוכת גשמים או שנת בצורת, כמות השלג שנמס בחרמון וזרם בירדן וכדומה.

אבל במאה השנים האחרונות מתרחשים שני דברים דרמטיים: הראשון – האקלים בכל העולם משתנה והופך לקיצוני יותר. השני – המערכת ההידרולוגית באזור שלנו כבר מזמן לא טבעית, ויותר מ-70% מהמים שזרמו לים-המלח כבר אינם מגיעים אליו, כי הם נלקחים על ידי האדם. לכן המפלס יורד בצורה מואצת – יותר ממטר בשנה!

כל עוד לא תהיה התערבות מכוונת של האדם כדי לעשות משהו בשביל להעלות אותו –  הוא רק ימשיך לרדת.

 

גרף של מפלס ים-המלח מראשית המאה ה-19 עד ראשית המאה ה-21

כתוצאה מזה, בסוף שנות ה-70 התייבש מצר לינץ', שהיה מעביר את המים בין האגן הצפוני, העמוק, לדרומי, הרדוד. כיום האגן הדרומי של ים-המלח מתקיים – כבריכות אידוי מלאכותיות שנכרו ע"י מפעלי ים המלח – רק הודות לתעלת הזנה מלאכותית, שנבנתה אף היא ע"י המפעלים, ומובילה מים מהאגן הצפוני ההוחל ומתכווץ, לדרומי, המשמש את המפעלים וגם את המלונות. על הממשק הבעייתי הזה תוכלו לקרוא כאן

 

ים-המלח מהחלל החיצון. צילום: תומאס פסקט, נאסא

 

תעלת ההזנה. צילום: אורית אנגלברג-ברעם

 

אבל יש גורם נוסף שמשפיע על ההגעה לנקודת האיזון, והוא גודלו של הים: כששטח הפנים של המים קטן יותר, כמות האידוי קטנה בהתאם וכמו כן מליחות המים עולה, וגם היא מקטינה את שיעור האידוי. כך שיש חוקרים שטוענים שבעוד כמה עשרות שנים, כאשר המפלס יהיה נמוך יותר בכמאה מטרים מתחת לרמתו הנוכחית, שטחו של האגם המופלא הזה שנקרא ים-המלח יצטמצם עד כדי כך שהאידוי יהיה מאוד קטן, וים המלח יגיע ל'נקודת איזון'. אך ברור שכל עוד נמשיך ב"עסקים כרגיל" מבחינת השימוש במים, לא נגיע לאיזון אף פעם. אז מה האפשרויות העומדות כרגע על הפרק? האם ניתן להציל את ים-המלח?

כל זאת ועוד ב הרצאות ים־המלח