לפני כשבעים שנה, ב־ 29 ביולי 1952 , הוכרזו רשמית מפעלי ים־המלח כיורשים לחברת
האשלג הארץ-ישראלית. חברת האשלג, פרי חזונו ופעילותו הנחושה של משה נובומייסקי,
שגשגה בתקופת המנדט, אך כתוצאה ממלחמת העצמאות רוב מתקניה נהרסו והושבתו.
לאחר הקמת המדינה מונתה ועדת "ים-המלח וחבלו" במטרה לגבש עמדה בנוגע להמשך
פיתוחו של האזור. ההמלצה שלה, בדחיפתו של יהודה אלמוג, גם הוא איש חזון שפעל
באזור ללא לאות, הייתה להלאים את חברת האשלג. את המשפט האחרון ניסחתי ביבושת,
אך האמינו לי שהיו לא מעט רגשות קשים בין שני האישים הללו, והייתה הרבה דרמה סביב
ההחלטה הזו, שלמעשה נישלה את נובומייסקי ממפעל חייו…
בכל מקרה, חברת האשלג הפכה מפרטית לממשלתית. ובאותה תקופה – גם להפסדית. היא
התקשתה להתאושש מן ההרס במלחמה, השנים היו שנות העלייה ההמונית והצנע,
והמדינה לא יכלה לעזור למפעלי ים המלח לממש את הפוטנציאל שכולם ידעו שיש להם. אה,
בעצם, הייתה דרך שהמדינה עזרה להם. היא נתנה להם חסות חוקית לעשות כל מה שהם
רוצים ויכולים, בשביל להגדיל את תפוקת האשלג. בשנת 1961 נחקק "חוק הזיכיון" אשר
אפשר למפעלים להשתמש כאוות נפשם בשטח שגודלו כ-3% משטחה של מדינת ישראל,
כדי להגיע לניצול מקסימלי של האוצר הגדול ביותר במדינת ישראל – ים המלח.
ארבעים שנה לאחר שהולאמה חברת האשלג, ב 1992, הנפיקה המדינה את המניות של
כיל, שמפעלי ים המלח אוגדו תחת המטריה שלה. אך לאחר מספר שנים רכשה כיל מהציבור
את מניות מפעלי ים המלח, והם הפכו שוב לחברה פרטית – בהתחלה בבעלות שאול
אייזנברג ולאחר מכן בבעלות עידן עופר.
בשנת 2030 עומד לפוג תוקפו של הזיכיון. זה בדיוק הזמן לשאול את עצמנו מי ראוי להיות
"הבעלים" של הים? והאם תנאי הזיכיון – שכאמור, חוקק בתקופה אחרת לחלוטין – עדיין
רלוונטיים?