כבר בתקופות קדומות השתמשו במלח בישול (נתרן כלורי) למגוון שימושים: תיבול, שימור מזון, חיטוי וריפוי, פולחן דתי ועוד. לאורך ההיסטוריה היה ערכו הכלכלי גדול מאוד, והיו אפילו כמה מלחמות שפרצו בגלל מסחר במלח. אבל בעת המודרנית הוא זול. למפעלי ים-המלח אפילו לא משתלם להפיק אותו, וכך כמויות אדירות של מלח שוקעות על קרקעית בריכות האידוי הענקיות (גודלן פי 1.5 משטחה של ת"א-יפו), מצטבר ללא דורש והופך לסלע-מחלוקת.
"סלע מחלוקת" תרתי משמע. המלח השוקע לו שם בבריכות – כ-20 מליון טון בשנה (!) – מתאבן ממש, הופך לסלע קשה, וכדי להוציאו משם חייבה המדינה את מפעלי ים-המלח לחצוב בו באמצעות דוברות בעלות סכין כזה:
הסכין של הדוברה לקציר המלח. צילום: דרור סיתהכל
"סלע מחלוקת" גם משום שהוא מהווה בעיה חמורה בממשק עם המלונות ששוכנים לחופה של בריכה מס' 5. המינרלים מופקים מים-המלח בדרך של איסוף האשלג מבריכות אידוי (האידוי נעשה באמצעות השמש). המפעלים בירדן קוצרים את המלח מן הבריכות ועורמים אותו לידן, בישראל הוא הולך ומצטבר בבריכות במשך עשרות שנים, ומעלה את המפלס שלהן בכ- 20 ס"מ מדי שנה. עד כדי כך שהמלונות נמצאים בסכנת הצפה. מלון "מוריה" אף תבע את מפעלי ים-המלח, ואף על פי שהפסיד בעתירה, פסק הדין שינה את מעמדם מפעלי ים-המלח.
מפעלי ים־המלח, היו "שליטי האזור" בחסות חוק הזיכיון משנת 1961. לכן, למרות שכבר בשנות ה-70, כאשר התחילו לבנות מלונות לחופה של בריכה מס' 5, היו כל הגורמים הפועלים באזור מודעים לכך שישנה בעיה בממשק בין תחום התיירות לתחום התעשייה באזור, וזאת בשל סכנת הצפת המלונות, ואף העלו אפשרויות לפתרונה, למפעלי ים-המלח לא היה כל עניין לקדם פרויקטים יקרים כמו קציר המלח, והמדינה לא חייבה אותם לכך.
בדוקטורט שלי מצאתי מסמכים רבים של מהנדסים ומתכננים שהתריעו מפני הצפת המלונות, שהצביעו על כך שלמפעלי ים המלח אין עניין או מחוייבות חוקית לפעול עבור משהו שלא מקדם את התועלת הישירה שלהם, והציעו פתרונות שונים לבעיית הצטברות המלח (הגבהת סכרים, בניית לגונה, העתקת המלונות למקום אחר שאינו בטווח ההצפה ועוד ועוד). אך למרות חוות הדעת המקצועיות, במשך עשרות שנים "הכלבים נבחו והשיירה עברה": לא ננקטו פעולות ממשיות לעצירת התהליך הבלתי-נמנע או לפתרונו לטווח הארוך, ואף הוקמו באזור בתי מלון נוספים.
כאמור, על רקע זה הגיש מלון מוריה עתירה כנגד מפעלי ים־המלח בשנת 1992. התביעה הסתיימה בפשרה, אך מבחינת מפעלי ים־המלח היה זה "ניצחון פירוס", משום שבעקבותיה פסק בית המשפט המחוזי בבאר־שבע שלמרות חוק הזיכיון, יש להחיל את חוקי התכנון והבנייה על מפעלי ים־המלח. פסק דין זה קבע לראשונה שמפעלי ים־המלח אינם "מעל לחוק", ובכך חשיבותו. בדיונים בכנסת באותה תקופה משתקף השינוי בשיח הציבורי על המפעלים.
בינואר 1995 דנה הכנסת בתיקון "חוק זיכיון ים־המלח", המכונה גם "החוק המסדיר". בעת הדיון על הצעת החוק ביטאו דבריהם של כמה חברי כנסת – מכל קצוות הקשת הפוליטית – את רצונם להשתחרר מהמדיניות ההיסטורית לגבי פיתוח, לזנוח תפישות שהתאימו לימי ראשית המדינה, ולהגביר את הפיקוח על מפעלי ים־המלח למען שמירה על נכסי הנוף, הטבע והמורשת שבאזור. השיח הציבורי השתנה לנצח.
"החוק המסדיר" שאושר בדיון מכפיף את המפעלים לוועדות התכנון והבנייה, ומחייב אותם לקבל רישיון עסק, ולעמוד בכל התנאים הנלווים אליו, ביניהם תנאי איכות הסביבה (הכוללים, בין היתר הזרמת שפכים לים, איכות האוויר וכדומה). בכך הסתיימו כשלושים וחמש שנים שבהן פעלו מפעלי ים־המלח כמדינה בתוך מדינה, ועשו בשטח העצום אשר החזיקו בזיכיון לנהלו כבשלהם ללא כל פיקוח. בשנים אלה אומנם בחרו מפעלי ים־המלח במקרים בודדים לפעול תחת מגבלות מסוימות, ולהתחשב בערכי הנוף והטבע המיוחדים באזורם, אך מקרים אלה היו רק כ"מחווה התנדבותית" שנעשתה מתוך שיקול דעתם, ולא משום שהיו מחויבים לכך מבחינה חוקית.
נתרן כלורי שהתגבש לצורת קוביה.
צילום: נתנאל שלזינגר, אופני ים-המלח.
המלח מתגבש לצורות מרהיבות. צילום: אורית אנגלברג-ברעם
ומה עם מלח הבישול? המשיך לשקוע בקרקעית הבריכה במשך עוד כעשרים שנה… עד שהמדינה סוף-סוף חייבה את המפעלים לקצור אותם בפרויקט שעלותו כשעה מיליארד שקלים. ואז עלתה השאלה מה עושים עם כמויות כל-כך גדולות של מלח?
רעיונות שונים וחלקם אף משונים הועלו במהלך השנים. מהנדס הכימיה דוד בלוך, שהוא בנו של משה רודולף בלוך, שהיה החוקר הראשי של חברת האשלג ומפעלי ים-המלח במשך כארבעים שנה. חזונו של בלוך (הבן) הוא לרצף שטחים עצומים על פני כדור הארץ במלח, וזאת כדי לצמצם את התחממות כדור הארץ. הרעיון שלו מבוסס על טכניקה פרסית בת 3,500 שנה, שקשורה בהחזר הגבוה של קרינת השמש שיש למלח, בהיותו לבן.
רעיון נוסף הוא לנצל את המלח כחומר בנייה. אולם מלח גולמי כחומר בנייה עלול להיות בעייתי, כיוון שהוא עלול להתמוסס בלחות או במגע עם מים מתוקים, אך צוות חוקרים מהאוניברסיטה העברית פיתחו טכנולוגיה מיוחדת שבה מכינים ממלח לבנים עמידות בלחות ואף חזקות יותר מלבני בטון באותו הגודל וניתנות למחזור מלא על ידי גריסה ועיצוב מחדש.
כיום חומרי המבנה העיקריים בישראל הם בטון, מלט, גבס וזכוכית. ייצור מלט גורם לפליטת כמויות אדירות של פחמן דו-חמצני לאטמוספירה. הפיתוח הטכנולוגי הזה יכול להוביל לפריצת דרך משמעותית של בנייה מהירה, זולה, עמידה, בעלת טביעת פחמן קטנה יותר, ובנוסף בריאה – מלח אינו רעיל או דליק, בעל תכונות שמשפרות את איכות האוויר בחדר ומונעות התפתחות עובש וחיידקים. כרגע הפטנט שפיתחו עדיין לא מיושם.
למפעלי ים-המלח יש תכנית לרצף את השטח שבין האגן הצפוני לבריכות האידוי ולבנות על גבי השטח הזה תחנת כוח סולארית. הם מכנים את המיזם "סדום הירוקה" משום שהוא יביא לאיפוס גזי החממה שהם פולטים, אך יש מי שטוענים שזו דרכם להתחמק מלהוביל את טונות המלח עד לאגן הצפוני, כדי להשקיע אותם שם בתוך המים, כפי שהתחייבו לעשות במסגרת הסכם "קציר המלח".
למישהו יש רעיונות מפולפלים (או מומלחים) נוספים לשימוש במלח?