כותרת הכתבה הייתה: "מפלס ים המלח הועלה: אזור המלונות הוצף".
חלק מהטוקבקים היו כועסים, בסגנון "מרמים אותנו! שנים אומרים לנו שים-המלח הולך ונעלם, ועכשיו מסתבר שאפשר למלא אותו בלחיצת כפתור!" או "מפעלי ים המלח הורגים את ים המוות" וחלקם הביעו פשוט בלבול, למשל: "מאיפה המים הגיעו, ים-המלח מתייבש, או לא?!"
אז בואו נעשה קצת סדר:
בראשית המאה העשרים היו לים-המלח שני אגנים: צפוני ודרומי, שביניהם חיברה רצועת מים צרה (מיצר לינץ'). זה מה שהעניק לו את הצורה המזכירה, בואו נאמר, שעועית, שכולנו מכירים מהאטלסים של שיעורי גאוגרפיה בילדותנו.
אבל למעשה כבר כמה עשרות שנים שזה המצב:
המים באגן הצפוני עמוקים מאוד (כ- 200 מטרים של מים) ואילו עומק המים באגן הדרומי היה כעשרה מטרים בלבד. כשמדברים על "ירידת המפלס" מתייחסים לאגן הצפוני, הטבעי, של ים המלח. בו הולך ויורד מפלס המים, כיוון שעם השנים פחות ופחות מים מגיעים אל ים-המלח (בעיקר בגלל השימוש במים על ידי כל מדינות האזור, ורק מעט בגלל פעילות מפעלי ים-המלח). ירידת המפלס המואצת גורמת לקריסות קרקע סביב ים-המלח – הבולענים. האגן הדרומי התייבש כליל כבר בסוף שנות ה – 70 של המאה העשרים. מה שנמצא שם היום הן בריכות מלאכותיות, שנבנו ע"י מפעלי ים-המלח. המפעלים הם אלה שמזרימים אל הבריכות מים מן האגן הצפוני, באמצעות תעלה מלאכותית. למעשה, "עיר המלונות" הגדולה שבעין בוקק, ששבקה חיים בגלל הקורונה, ועתה הוכרזה "אזור תיירות ירוק", שוכנת לחופה של בריכה מס' 5, בה שולטים מפעלי ים המלח בחסות חוק.
מתי ואיך התחיל הממשק הזה בין התיירות לתעשייה בים-המלח? האם מישהו צפה את הבעייתיות הטמונה בו? האם מישהו ידע שהמפלס של ים-המלח (האגן הצפוני) עומד לרדת והמפלס של בריכות מפעלי ים המלח (האגן הדרומי ז"ל) עומד לעלות? האם מישהו חזה את הבולענים, שנוצרים בעקבות ירידת המפלס? ובכלל – האם גורלו של ים המוות הייתה "כרוניקה של מוות ידוע מראש"?
בשנות החמישים מפעלי ים-המלח היו מפעלים הפסדיים בבעלות המדינה, וניסו בדרכים שונות להגביר את תפוקת האשלג כדי להעלות את הרווחיות שלהם. הם זיהו הזדמנות פז: הם ידעו שעומדים לבנות את המוביל הארצי ושזה יגרום לייבוש של האגן הדרומי, הרדוד, של ים המלח, משום שהמים שהוביל המוביל נגזלו מן הכנרת, ולולא כך הם היו זורמים באופן טבעי דרך הירדן אל ים המלח. לנוכח הייבוש הצפוי של האגן הדרומי, מפעלי ים המלח גייסו כסף מהבנק העולמי (לאחר שמדינת ישראל עצמה סרבה להשקיע את הסכום הדרוש – 25 מיליון דולר) בשביל לפתח את המפעלים ולבנות בריכות אידוי מלאכותיות, ענקיות.
לצורך ערבות, הבנק העולמי לחץ על מדינת ישראל לתת למפעלי ים המלח זיכיון, שיאפשר להם לפעול באופן חופשי בשטח כדי ש"במשך תקופת הזכיון ימשיך בעל הזכיון בכל השקידה הראויה לעבוד ולהפיק את מלחי-המחצב, המחצבים והכימיקלים" (זו לשון החוק, משנת 1961). שימו לב – לעבוד "בכל השקידה הראויה". זו הייתה אז רוח התקופה: חובה לעשות את המקסימום כדי לנצל את ים-המלח, המשאב מס' 1 של ישראל. המלה 'ניצול' נאמרה אז בקונוטציה חיובית.
בראשית שנות השישים, באזור המדברי המיוחד שליד ים-המלח הרים וגבעות נטחנו לאבק, בשביל לספק את חומרי הגלם לסכרים שיצרו את בריכות האידוי הענקיות. פרוייקט הפיתוח העצום זכה לתשבוחות של מרבית העתונאים, שהתרגשו מ"כיבוש השממה": איך הופכים את המקום המרוחק, את המדבר חסר-התוחלת הזה, לאזור תעשייתי שיכניס כסף למדינת ישראל. וכסף – כמו תמיד, אבל אולי אז יותר – היה דרוש למדינת ישראל הצעירה, מחוסרת התשתיות, שסבלה מבעיות בטחוניות, בעוד מדי יום זורמים אליה אלפי עולים חדשים. שלוש חברות קבלן האמריקאיות ניסו בזו אחר זו לבנות את הסכרים, ונכשלו בביצועו. האקלים הקשה של ים האזור, המים המלוחים שגורמים לקורוזיה של המכונות – היו סיבות טובות.
אבל מרדכי מקלף, שהיה אז מנכ"ל המפעלים, לא התייאש מהגשמת החזון שלו – פיתוח המפעלים והפיכתם לרווחיים (כאמור: עד אז הם היו כה הפסדיים, שהבדיחה הנפוצה אודותיהם הייתה ששום דבר לא שוקע בים המלח, מלבד כסף). מקלף הקים חברה ישראלית, ייעודית לנושא, שנקראה "תמרית". והיא השלימה את המשימה של בניית הבריכות.
מורכבותו ההנדסית של הפרויקט הייתה עצומה ולא פחות מכך השפעתו על הנוף: הסכר והסוללות אשר חילקו את האגן הדרומי ל"משבצות-משבצות" של בריכות אידוי, כריית אלפי טונות של חומר-ואדי מהסביבה, ששימשו כדי להקים את החציצות הללו, הקמת תשתיות מרובות כגון תעלות הטיה להסדרת הניקוז ומניעת שיטפונות בנחלים סביב המתחם התעשייתי ועוד. למרות זאת, כמעט ולא נשמעה עליו ביקורת. רוב השיח הציבורי עסק באפשרויות הכלכליות הנפתחות הודות לפיתוח, ואם כבר עסק בשינוי בנוף – תיאר אותו באהדה, כשיאה של הגשמה ציונית. לנוכח הכשלונות של המהנדסים הזרים המנוסים והצלחתה של החברה הישראלית בהשלמת המשימה, השיח הציבורי היה נרגש אף יותר: זו נחשבה הצלחה ציונית מפוארת.
היו אז אנשים ספורים בלבד שחירבו את השמחה. היו אלה אוהבי הטבע והמורשת, שנחשבו אז קצת הזויים. הם התריעו על הרס הנוף, ועל כך שלים-המלח יש משמעות נוספת מלבד היותו משאב תעשייתי וכלכלי – משמעות נופית והיסטורית. הם טענו שגם לנוף עצמו יש ערך, אבל התפישה הזו הייתה מאוד יוצאת דופן ברוח התקופה. העיתונים עקבו אחרי נתוני תפוקת האשלג העולים. באותה תקופה מדינת ישראל אף עודדה בנייה של מלונות לחופה של בריכת האידוי הגדולה ("בריכה מס' 5").
עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע, כתב בשנת 1966: "אנחנו ממשיכים, כמובן, 'לתכנן' את מדבר יהודה כאתר של תיירות, כשהוא הופך, למעשה, להיות החצר האחורית של בריכות-המלח. המלון של עין-בוקק הופך להיות מחסן כלים". אלון הקדים את זמנו במובנים רבים, ובדברים האלה אנחנו רואים שהוא אף חזה את הממשק הבעייתי בין התעשייה לתיירות. אבל למען האמת, הוא לא היה היחיד. בשנת 1971 מנכ"ל מפעלי ים-המלח בעצמו שלח מכתבי התרעה לשר הפיתוח חיים גבתי ולשר האוצר פנחס ספיר והזהיר מפני הצפת היסודות של המלונות ממים של בריכת האידוי.
בבריכות מתאדים המים, ומפעלי ים-המלח לוקחים מהבריכות רק את המינרלים שרווחי להם למכור. אבל מי ים-המלח מכילים מינרלים רבים נוספים, שפשוט שוקעים, ומעלים את המפלס של הבריכות. לפני כמה שנים המשרד להגנת הסביבה וכיל (שבבעלותה מפעלי ים-המלח) הגיעו ל"הסכם קציר המלח", כדי לשמר את מפלס המים בבריכות האידוי. אחרי עשרות שנים שהמלח מצטבר שם, פרוייקט הקציר הוא עצום ויקר, וכנראה בגלל זה הוא טרם מומש. לכן המלונות בסכנת הצפה מתמדת. מה שעשו עכשיו הוא להעלות באופן מכוון את מפלס המים בבריכות האידוי עד למקסימום, כדי לבדוק את התשתיות שנבנו להגנת המלונות מפני הצפה. אגב, מפעלי ים המלח הירדנים, שפועלים באותה שיטה להפקת אשלג (גם הם מסתמכים על בריכות אידוי), קוצרים את המלח שמצטבר בבריכות כל הזמן, באופן שוטף, מיום הקמתם.