הכתובת שעל הקיר

האסון בהילולה במירון היה עוד מקרה ישראלי שבו "הכתובת הייתה על הקיר". הפעם התוצאות היו טראגיות במיוחד. העיתונאי דב אלפון ניסח זאת פעם, במקרה אחר, במשפט איקוני: "יש גם את האנשים הטובים שמצקצקים בלשונם ואומרים בהפתעה, לאן הגענו. מה פירוש 'לאן הגענו'? הגענו בדיוק לאן שהלכנו". במקרה אחר, אבל ההקשר כנראה דומה. כי מקרים כאלה שבהם למרות התרעות חוזרות ונשנות לא מטפלים בבעיה צפויה, יש בישראל הרבה.

אני כותבת עכשיו את פרק הסיום בדוקטורט שלי על ים-המלח, ולא רק טעם מלוח בפי, אלא גם טעם מר. כי השורה התחתונה במקרה של ים המלח היא גם, לצערי, שהכתובת הייתה על הקיר. אין ספק שלים- המוות הייתה כרוניקה של מוות ידוע מראש.

ניקח לדוגמה את נושא הממשק בין התיירות לתעשייה בים המלח, שעלה לכותרות בשנה האחרונה, בעקבות פרוייקט "קציר המלח". מדובר בפרוייקט שעלותו מיליארדים, ומטרתו לגרוף את המלח השוקע ומצטבר בבריכת האידוי של מפעלי ים המלח. כיוון שהמלונות במתחמי "עין בוקק" ו"חמי זוהר" שוכנים לחופה של הבריכה, הם נמצאים בסכנת הצפה  – כי המפלס שלה עולה מדי שנה בכ-20 סנטימטרים (כן, עולה ולא יורד, המפלס יורד באגן הצפוני, שנותר טבעי, גם שם הכתובת הייתה על הקיר, וזה כבר נושא לפוסט אחר).

מלון גני זוהר, 1975. צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית.

 

ואם שאלתם את עצמכם – מתי לראשונה הבינו שבניית מלונות על שפת בריכה תעשייתית שמטרה אידוי ומצטברת בה שכבת מלח עבה היא בעייתית? אולי לא תופתעו לגלות שלפני חמישים שנה בדיוק! מנכ"ל מפעלי ים המלח הבין זאת ברגע שהמדינה איפשרה את בניית המלון הראשון שם, בשנת 1971. והוא התריע. הוא שלח מכתבים לכל הנוגעים בעניין כולל שר התיירות ושר הפיתוח. ועשר שנים קודם לכן, כלומר בדיוק לפני שישים שנה, נתנה המדינה למפעלים הללו היתר חוקי לפעול בשטח עצום, הגדול משטחה של תל-אביב, באופן חופשי, על פי האינטרסים שלהם.

 

קוראים לזה חוק הזיכיון, והוא נפתח במלים:  "שטר הזיכיון […] בר-תוקף לכל מטרותיו על אף האמור בכל דין. כלומר, הוא חוק שמעל לחוקים אחרים, כי העיקר זה להגשים את המטרות של מפעלי ים המלח, בעלי הזיכיון. ומה הן המטרות? גם זה צויין בחוק: "החברה מקבלת על עצמה במשך תקופת הזיכיון לעבוד ולהפיק בכל השקידה הראויה את מלחי המחצב, המחצבים והכימיקלים שבים המלח, ולשווקם". כלומר, על מפעלי ים המלח – כך קבע החוק – לעשות את המקסימום, בכל השקידה הראויה, להפיק מחצבים מים המלח. ובחסות החוק, האינטרסים שלהם קודמים לאינטרסים אחרים באזור. גם כאן, אין ספק שהיה מי שהתריע על הבעייתיות הטמונה בחוק שכזה. מיד לאחר חקיקתו, הצביע היועץ ההנדסי של משרד הפיתוח, ליאו פומרנץ, על ההשלכות הצפויות בממשק עם התיירות (וגורמים נוספים) באזור. הוא המליץ לא להשאיר את הנושא לרצון הטוב של מנהלי החברה, אלא לערוך הסדר לתיאום התכניות של מפעלי ים-המלח ותכניות הפיתוח האחרות.

וכאשר באמצע שנות ה-60 התחילו במגה-פרוייקט של סכירת האגן הדרומי לשם יצירת בריכות האידוי, כתב עזריה אלון, שהקדים את זמנו בנושאים רבים: "אותו רבע של הים, הרשום במפות כשייך למדינת ישראל, איננו שייך לה, אלא לחברת ים-המלח. ראינו את החוזה עם החברה […] והוא דומה אולי לחוזים שנעשו בתקופה הקולוניאלית. הים וחופיו שייכים לחברה, בתכלית הפשטות […] אנחנו ממשיכים, כמובן, 'לתכנן' את מדבר יהודה כאתר של תיירות, כשהוא הופך, למעשה, להיות החצר האחורית של בריכות-המלח".

ואמנם, כאשר פנה מנכ"ל הארגון הצעיר אז, רשות שמורות הטבע, למנכ"ל המפעלים בבקשה ללקט חומר גלם לבניית הסכרים מאזור פחות ייחודי ורגיש מבחינה נופית, ענה לו מקלף: "כפי שידוע לך ניתנה לנו זכות חוקית לאסוף את האבן הנחוצה לנו לצורך הקמת המפעל מתוך שטח שמוגדר בתוך זיכיון ים המלח 1961 ואין אנו מתכוונים לוותר על זכות זו". הוא אמנם נעתר לפגישה כדי לשמוע מה החלופות שהרשות מציעה, אבל ברור מי בעל הבית באזור.

 

 

אז בשנת 1961 המדינה העניקה למפעלי ים המלח זכויות מפליגות באזור, וב 1971 החלה לבנות בלב השטח הזה "עיר מלונות". יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה? אמנם מנכ"ל מפעלי ים המלח התריע, ולאחריו עוד רבים וטובים, אבל במשך עשרות שנים לא קודם שום פתרון ארוך טווח לממשק הבעייתי, עד שבסופו של דבר הוחלט על "קציר המלח" שעולה מיליארדים. במשך עשרות שנים קרעו גורמים שונים, בעלי אינטרסים לעתים מנוגדים, נתחים-נתחים מים המלח וחופו המערבי, בלי שום ראייה מתכללת של האזור.

אבל למה המדינה לא הורתה פשוט על סגירת המפעלים או על העברת המלונות למקם אחר? גם כאן, כמו במקרים אחרים בישראל, גרירת הרגליים הממושכת הובילה למצב שהפרדה כבר אינה אפשרית. כיום, למלונות אין קיימות בלי המפעלים, משום שהאגן הדרומי של ים המלח, הטבעי, התייבש כבר מזמן (בסוף שנות השבעים). כאמור, המלונות שוכנים לחופה של בריכת האידוי שמתקיימת רק בזכות זה שהמפעלים מזרימים אליה מים מהאגן הצפוני. אם המפעלים יפסיקו להזרים מים, המלונות יישארו בלב מדבר של מלח ובוץ, שזה קצת פחות אטרקטיבי עבור תיירים.

בשנת 1992 ראש הממשלה יצחק רבין נשא נאום בפני באי טקס הסיום של ביה"ס לפיקוד ומטה של צה"ל, נאום שנטבע בזיכרון הקולקטיבי בשם נאום ה"יהיה בסדר". רבין ביקר את "תרבות הסמוך" הישראלית, בה פוטרים בנפנוף יד מזלזל אנשים שדואגים "יותר מדי" מהעתיד לבוא. וכך אמר רבין: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו".

 

והנה בדיוק אמירת "יהיה בסדר" שכזו, שנאמרה לגבי ים-המלח, על ידי ראש ממשלה אחר: לוי אשכול. בראשית שנות השישים, אחרי שעבר בכנסת חוק הזיכיון, החלו מפעלי ים-המלח לממש את מה שציווה עליהם החוק – כאמור, לנצל בצורה מיטבית ובכל השקידה הראויה את המשאב יקר-הערך שנקרא ים-המלח. לצורך כך הם החלו לבנות סכר עצום, כדי להפוך את האגן הדרומי לבריכת אידוי. העיתונאי נחום פונדק, דיווח על כך בעיתון "דבר" בשנת 1963 בכתבה שקרא לה "ים-המלח ייהפך לבית-חרושת כימי". בדבריו, תיאר את השינוי האדיר הצפוי להתרחש בנוף האזור וגם את תגובתו של לוי אשכול: "יתכן, כי פני מאזן-התשלומים משתפרים לאט-לאט, אבל הנוף שלנו – להיפך. יבוא יום ונצטרך להסביר לנכדינו, כי הכינרת נקראה כינרת מפני שבימים עברו הייתה לאגם צורה של כינור, וים-המלח יהיה משהו, הנמצא ברובו בממלכת ירדן. כי חלק גדול של ים-המלח הנמצא עתה בתוך גבולותינו יהיה לשדה-מלח נרחב, זה מוכרח לקרות תוך 60 – 70 השנים הבאות. וכאשר עיתונאי מרחיק-ראות שאל באחרונה את לוי אשכול – 'ומה יקרה אז?' אמר לו אשכול: 'רשום את מספר הטלפון שלי. אז נוכל לשוחח על העתיד'."

 

ובכן, העתיד הגיע. למי מתקשרים? אז אפשר לומר, טוב, נו, מה את משווה את מצבו של ים-המלח לטרגדיות שונות שעלו בחיי אדם. כאן המחיר הוא "רק" כמה מיליארדים, שאת רובם ממילא המדינה חייבה את מפעלי ים המלח לשלם, ורק הנוף והטבע נפגעו, לא חיי אדם. הלוואי. הלוואי שלא יפגעו אנשים. אבל אל תשכחו שהפוסט זה עסק רק באגן הדרומי של ים-המלח, בו מפלס המים עולה… באגן הצפוני של ים-המלח המפלס יורד בקצב מואץ, ונפערים מדי שנה מאות בולענים. ובולענים, זה כבר סיפור אחר לגמרי של "כתובת על הקיר".