שיחה עם אביטל אפרת, מנהלת מוזאון העלייה הראשונה

ספרי לי על ילדותך

נולדתי וגדלתי בקבוץ בית השיטה, הייתה לי ילדות קיבוצית קלאסית של שנות ה 60.
התחנכנו בבית הילדים, היינו קבוצות קטנות ורב-גילאיות, נתנו לנו הרבה אחריות על הילדים הקטנים יותר, היינו כמו משפחה. וכמובן, היו הרבה טיולים ושהינו הרבה בחוץ, בטבע.

ובמקרה שלך היה "קצת" יותר טבע מאשר אחרים, בהיותך בתו של עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע.
נכון, אבל כילדה קטנה לא הייתי מודעת לזה שההורים שלי הם משהו מיוחד. הדבר היחיד שהיה מוזר לי, הוא שכשהיו שואלים אותי במה ההורים שלי עובדים, לא ידעתי לומר מה אבא שלי עושה. הוא לא עבד ברפת, או נהג בטרקטור או במשאית – שאלה היו הדברים "הנחשבים", והיה לו רכב פרטי משלו, מה שהיה מאוד נדיר אז בקיבוץ. אבל הוא היה צריך לנסוע כל פעם ברחבי הארץ וגם נסע הרבה מאוד לתל-אביב – לחברה להגנת הטבע, לרשות שמורות הטבע ולהקליט ב"קול ישראל" את שיחות הרדיו. בחופשים לפעמים היינו נוסעים אתו לתל-אביב, וגם כאשר נסענו לבקר את סבתא זה תמיד היה עצירה בדרך לטבילה באיזשהו מעיין, או תצפית בקינון של איזושהי ציפור.

למען האמת, אני התחברתי מאוד לצד של הבוטניקה, אהבתי להגדיר פרחים. בהקשר זה, אני חושבת שהנושא של הקמפיין ההיסטורי להגנת פרחי הבר היה משהו מיוחד, ואכן לומדים אותו עד היום – כיוון שהיה אפקטיבי ויצר שינוי משמעותי בנורמות הנהוגות אז. החלק של ההסברה שילב פרקטיקות פופולאריות עם חינוך. למשל, פנו אל חברות מסחריות, כמו "בלו בנד תלמה", שחילקו עם חבילות המרגרינה קלפים של פרחי בר, להשלמת אוסף באלבום, או "פלפוט" שהסכימו שחלק מן הגלויות שלהם יהיו עם תמונות של פרחי בר. וכמובן, עבדו עם המורים והגננות, שחינכו את הילדים, ואלה דברו עם הוריהם על שינוי ההרגלים – "צא לנוף, ואל תקטוף".

אחרי מלחמת ששת הימים היינו מטיילים המון ליהודה ושומרון ולכבוד בת-המצווה טסתי אתו לשארם א-שייח, כי הייתה לו הרצאה בפני חיילים, ואח"כ טיילנו יחד בסיני. הייתה לי ילדות קיבוצית, עם עוד ערך מוסף של טיולים.

ואיך הגעת לניהול המוזאון לתולדות העלייה הראשונה? האם את רואה קשר לילדותך המיוחדת?

בשירותי הצבאי הייתי משק"ית ידיעת הארץ. לאחר מכן למדתי אדריכלות ואוצרות, ובמשך כמה שנים עבדתי כמורה לאמנות ולתולדות האמנות בבית הספר במעגן מיכאל. בבית-הספר הזה שילבו גם לימודי העשרה לגמלאים, מה שהיה מאוד מיוחד (ילדים היו באים בהפסקה לסבתא שלהם ושואלים "יש לך מסטיק?"). במסגרת העבודה הזו הייתי לוקחת את הילדים וגם את המבוגרים לסיורים במוזאונים, וראיתי את החשיבות של השילוב בין מה שנלמד בכיתה, לבין הביקור במוזאון והתיווך שעושה המדריך בעת הביקור הזה. ראיתי שאנשים רוצים שיתווכו להם את האמנות, שיסבירו להם מה הם רואים, איך זה קשור אליהם.

לפני כאחת-עשר שנים התחלתי לנהל את מוזאון העלייה הראשונה, ומבחינתי כל השבילים הובילו לכך. זה תפקיד שמשלב עבודה עם צוות, תכנים של היסטוריה של ארץ-ישראל וכמובן, חינוך שהוא מבחינתי תיווך של רעיונות, מושגים ותובנות לכל הגילאים. כל רעיון הכי מורכב שיש אפשר להסביר אותו בפשטות, לכל גיל.

התייחסת לחוויה שלך כמורה לאמנות, שמתווכת אמנות עכשווית שהיא לעתים לא כל-כך מובנת לקהל. האם את רואה חשיבות גם בתיווך של תכנים היסטוריים, שהם נרטיביים באופיים?

כן, בהחלט. היום אנשים יודעים היסטוריה מסרטים, שהוא עיבוד של איזשהו מקטע היסטורי. מעט מאוד אנשים מחזיקים הבנה היסטוריות של רצפים, גורמים, סיבות. מוזאון לא צריך להיות סרט, סרטים אפשר לראות בבית, הוא צריך להיות חוויתי ולא "אנציקלופדי", אך לתת משהו נוסף שלא ניתן לראות בבית ביו-טיוב.
לדעתי, התפקיד של המדריך הוא לסחוף מישהו אל תוך החוויה לא פחות מאשר לתת מידע. ובנוסף, וזה חשוב מאוד, היכולת להתחבר אל הקבוצה הוא דבר ראשון במעלה בחינוך, להבין "איך זה קשור אלינו". כלומר, להפוך את התצוגה לרלוונטית אל קהל היעד הספציפי. במוזאון שאני מנהלת ההדרכה יכולה להדגיש תכנים אחרים עבור קהלים שונים, לפי תחומי העניין שלהם. הזרעים של שאלות היסוד של מדינת ישראל, שקיימות עד היום, טמונים בתקופת העלייה הראשונה, למשל: רכישת קרקעות ונדל"ן, זכותנו על הארץ, עבודה עברית, הגשמה אישית וירידה מן הארץ, רוח חזון ופיתוח, ניסיונות חקלאיים.

גרתי בניו-יורק במשך אחת-עשרה שנים, וביקרתי שם בהרבה מוזאונים. כמובן שגם כאשר מטיילת במקומות אחרים בעולם אני מסיירת במוזאונים. כתוצאה מזה, נקודת המבט שלי היא תמיד על המבקר, מה הוא מרגיש, איך הוא מתייחס לתכנים- תמיד אני חושבת על עצמי כמבקרת במוזאון חדש, כשאני מגיעה למקום זר ומוזר, מה "עושה לי את זה"… חשוב להיכנס לנקודת המבט הזו – לא לחשוב מה המדריך רוצה להגיד, אלא מה המבקר מעוניין לשמוע.

לסיכום הנושא הזה, אני מעדיפה לקבל לעבודה מדריך בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה, גם אם הידע ההיסטורי שלו לא רב, ולתת לו לקרוא חומר, מאשר מדריך שלא יודע כיצד להתחבר לקבוצה. המדריך צריך לייצר עבור הקבוצה חוויה, לכוונן את עצמו לאופי הקבוצה ולמצבה, לענות על השאלה: "איך זה רלוונטי לחיים שלנו היום".

מוזאון העלייה הראשונה בזיכרון יעקב נפתח בשנת 1999, בתקופה שבה שלטה בארץ המגמה לפתוח מוזאונים שמותאמים למבקר העצמאי, ללא הדרכה. מהרגע הראשון זה לא עבד כאן. ממש מפתיחת המוזאון היו זקוקים כאן להדרכה מכל הסיבות שהזכרתי, אבל המוזאון לא איפשר זאת מבחינה אדריכלית ועיצובית. זה מאוד מאתגר לבצע כאן את המסלול של קליטת קבוצה "שבויה", שזה רוב קהל היעד של אתרי מורשת, ולקיים שיחה איתה. אנחנו בדרך כלל עובדים עם קבוצות של כחמישים איש – אוטובוס של קבוצת מבוגרים, או כיתה עם מורים והורים מלווים.

מה לדעתך האתגרים המרכזיים של מוזאונים ואתרי מורשת כיום?

"חוק המוזאונים" משנת 1983 אנכרוניסטי ומיושן. הוא נותן דגש גדול מדי על אוסף. הקשב והסבלנות של אנשים היום מתקצרים משמעותית. מוזאון שלא מתאים את עצמו, נסחף אחורה. ומוזאונים שנבנו לפני עשר, עשרים שנה, מתיישנים. לא רק הטכנולוגיה והתשתית הפיזית מאתגרים אותנו כי הם מתיישנים, אלא גם התכנים: נקודת המבט על ההיסטוריה משתנה עם הזמן. אם הייתי כותבת מדריך לתכנון מוזאון הייתי ממליצה להשאיר המון מרכיבים גמישים. גם בתוך תצוגת הקבע. כשמתכננים מוזאון צריך לחשוב קדימה על התפעול שלו, גם לאחר עשר, חמש-עשרה שנים, ועל מקורות ההכנסה שלו, מלבד עלות הביקור בתצוגות. מוזאון צריך שיהיו לו שטחים להשכרה / אודיטוריום / אולם פעילות / חנות / מסעדה טובה וכדומה. הנושא הכלכלי הוא תמיד מאתגר באתרים מסדר הגודל שלי (כ- 23,000 מבקרים בשנה). וזה מחזיר אותנו ליכולת הקליטה של קבוצה של כחמישים איש. כי אם מפצלים את הקבוצה לשתיים, זה כבר עולה לנו כפול (צריך שני מדריכים).

מה "עובד" במוזאון הזה?

בחזון שלי המקום הזה מהווה מרכז תרבות שדלתו פתוחה מהבוקר עד הלילה, כי כל היום יש כאן אירועים לקהלי יעד שונים ועבודה עם הקהילה: סיורים לכתות בתי ספר, אירועי תרבות עברית למבוגרים – הצגות, סרטים, משחקים חווייתיים, שירה בציבור, מועדון ספרות. וחלק מזה אנחנו כבר עושים. אני מאמינה גדולה בשיתופי-פעולה עם גופים נוספים, המאפשר סיעור מוחות ואיגום משאבים. אנחנו עובדים הרבה עם מחלקת התרבות של העירייה. המוזאון מביא את היבט התוכן והעירייה מומחית להפקה. וזה עובד.

שיתוף הפעולה המתמיד והחיוני עם המועצה לשימור אתרים (הכשרות, שידרוגים, פורום מנהלים, תכניות הדרכה, מגלי העבר ומה לא…)

בנוסף, חשוב לי לציין את שיתוף הפעולה המתמיד והחיוני עם המועצה לשימור אתרים, שמקיימת הכשרות למנהלים ולמדריכים, הקימה פורמים למנהלים, שמהווים מרחב בטוח להתייעצות ושתפ"ים, סייעה בשדרוג המוזאון, יזמה וליוותה אותנו בפיתוח חוברת הפעלה לילדים בשם "מגלי העבר" ועוד, ועוד…

עוד דבר ש"עובד" יפה במוזאון הוא הקומה התחתונה שלנו, שמהווה "מגרש משחקים" עם חפצים ותלבושות מן העבר – וזה חווייתי, אנשים נהנים מזה מאוד.