שיחה עם קרן רייש, מנהלת בית הראשונים הרצליה

איך הגעת לנהל את בית הראשונים בהרצליה?

מאז היותי נערה אני עוסקת בחינוך. גם בשירותי הצבאי עסקתי בהדרכה – הייתי מורה חיילת בחברה להגנת הטבע. אמנם קצת התכחשתי לאהבה הזו כאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטה, ובחרתי לעשות תואר ראשון בביולוגיה, אבל במקביל המשכתי לעבוד בהדרכה. ואז, רגע לפני שהתחלתי תואר שני בביולוגיה, הבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות זה לעסוק בחינוך, ולא לעבוד במעבדה. אז עשיתי הסבת אקדמאים להוראה ולמדתי חינוך לגיל הרך. שם הבנתי שאני מעדיפה לעבוד בחינוך בלתי-פורמאלי, אם כי גם ברור לי שעוד יגיע היום שבו אהיה גננת…

מבין התפקידים שהיו לי משמעותיים בתחום המוזאונים, ושאני מרגישה שהובילו אותי למה שאני עושה היום היו: ריכוז הדרכה במוזאון לתולדות חולון וחוסמסה; ריכוז הדרכה ב"אתר הפרדסנות ע"ש מינקוב"; וריכוז הדרכה בתחום חינוך של המועצה לשימור אתרים. שם גיבשתי את התפישה שלי, שמוזאון או אתר מורשת אינו רק "ארבעה קירות". המרחב שלנו הוא כל העיר. בחולון פיתחנו פעילויות בדיונות החול, והייתי שותפה מלאה גם לפיתוח תצוגה חדשה שבנינו שם, המבוססת על חיפוש וחקר של המשתתפים, יצרנו "חדר בריחה" עוד לפני שהטרנד הזה בכלל התחיל. הבנתי את החשיבות של מעורבות של כל אנשי המקצוע הרלוונטיים בתהליך תכנון תצוגה חדשה, הייתה שם עבודה משותפת של אוצרת-מנהלת, מעצבות, ארכיונאית ורכזת הדרכה – וזה מאוד חשוב בעייני.

בפרדס מינקוב הרגשתי כמו מישהי שמאוד אוהבת לבשל, ונכנסה לחנות איכותית לחומרי גלם וציוד בישול ואפייה. האפשרויות באתר הזה הן מלהיבות. יצרנו מגוון של פעילויות, לקהלי יעד חדשים, שעד אז לא היו מגיעים לאתר, כמו למשל – ימי הולדת לילדים, עבודה עם ילדים בדואים. גם בתחום חינוך של המועצה לשימור אתרים, הייתה לי תחושה שיש קרקע שניתן לזרוע בה, ודברים טובים יצמחו. הרבה פעמים חלמנו דברים – והצלחנו לממש אותם.

אז הגעת עם הרבה מוטיבציה וניסיון בפיתוח הדרכה לקהלי יעד מגוונים להרצליה, ומה גילית שם?

גיליתי שבית הראשונים, שבתוכו תצוגה בת כמעט שלושים שנה וסביבו גן בוטני ייחודי, עובד מאוד יפה עם מערכת החינוך בעיר. אבל זה אומר שהבית פעיל רק בשנת הלימודים, בימים א'-ה', בין השעות 9:00 – 13:00. אני הרגשתי שיש לו פוטנציאל גדול יותר, ואפילו שאין לו צידוק אם הוא לא פועל עם עוד קהלים ובעוד מועדים. הבית גדול ויפה, יש אודיטוריום, הוא מוקף בגן קסום, חרה לי שאחרי השעה 13:00 הוא שומם. מה עם גמלאים? מה עם משפחות? האמנתי שהבית יכול להיות שוקק חיים גם בשעות אחר-הצהריים, בחופשת הקיץ, בחול-המועד…

וכך מצאת את עצמך תופרת שקיות לגוגואים?

כן. רציתי לקחת את התכנים שהמקום מזמן, ולהנגיש אותם למשפחות. לא סתם להשכיר את החלל לכל מני ארגונים ותכנים שלא קשורים. המשימה שלנו היא הנחלת המורשת, ולכן הפעילויות שיזמנו עבור משפחות הן לא ג'ימבורי, או סתם "שעת סיפור" רגילה שיכולה להתקיים גם בספריה, במתנ"ס, או אפילו בקניון, אלא דברים שקשורים להיסטוריה ולמורשת. קיימנו במשך כל הקיץ פעילות למשפחות תחת הכותרת "אחר צהריים מוטרף במוזיאון". הן כללו פעילויות  "משחקים כמו פעם", משחקים שאנשים בגילי, ובגיל הוריי מכירים, אבל הדור הצעיר היום כבר אינו מכיר – חמש אבנים, דוקים, גומי, גוגואים, קלאס, גולות, שני גביעי אשל קשורים בחוט… ובמקביל פעילויות על תולדות הרצליה, על שימור ועל מלאכות יד. לשמחתי החצר התמלאה בעשרות משפחות שבאו לזמן איכות בין-דורי. אבל קודם, כמו שאמרת, הייתי צריכה להכין את התשתית לכך – והמדריכים והמתנדבים במוזאון נקראו לדגל – כולם אספו גוגואים ומי שידע לתפור, גם תפר עבורם שקיקים מבד ישן שמצאתי בבית.

הבנתי שכל הפעילויות החדשות שקיימתם, שמשכו לכאן עשרות אנשים, פותחו והפוקו בתקציב נמוך במיוחד?

כן, אני חושבת שהשקענו בזה לא יותר מ 500 ₪. ופיתחנו סדנאות נוספות, לא רק "משחקים כמו פעם". ההשקעה האמיתית הייתה בשעות העבודה של הפיתוח לא ברכישת החומרים. השקענו בתחקיר, בחשיבה וביצירתיות. למשל, מדריכי ומתנדבי המוזאון אספו מדלתות בתיהם את המגנטים שהרבה פעמים משאירים כפרסומת שרברבים, חשמלאים וכו' – זה לא עלה לנו כסף. הארכיונאית עשתה תחקיר על אריחים אמיתיים שהיו בשימוש בראשית המאה העשרים, הדפסנו דוגמאות של האריחים הללו, זה עלה שקלים בודדים, ויצרנו על גבי המגנטים אריחים, בצורות גאומטריות שונות. הגיעו לכאן משפחות שנהנו מאוד לייצר דפוסים שונים של רצפות עם המגנטים הללו, לשחק משחקים של סימטריה. פיתחנו פעילויות נוספות הקשורות למלאכות שהיו פעם, כמו סריגה, אריגה, רקמה…

במשך כל הקיץ, פעם בשבוע אחר הצהריים, הבית והגן היו שוקקי חיים.

ממה את שואבת השראה כאשר את מפתחת תכניות למוזאון?

 

אני לא מסתכלת על מה קורה באתרים אחרים, אלא דווקא מתבוננת פנימה, מנסה להיזכר ממה אני נהניתי כשהייתי ילדה. חשוב לי שהלמידה כאן תתבצע דרך התנסות וחוויה. בנוסף, אני מנסה להתחבר לערכים שבזכותם הדברים קרו. יותר חשוב לי שהילדים יבינו כי העיר התפתחה בזכות יזמות ושיתוף פעולה, מאשר שידעו שהיא נוסדה כמושבה ב-1924.

לאילו כיוונים נוספים את עוד רוצה לקחת את המוזאון?

 

בשנה האחרונה התחלנו לעבוד גם עם גמלאים. אחד המתנדבים שלנו, דני גדלין, שהוא בן 82, מדריך כאן כל יום את תלמידי הרצליה, וגם קבוצות שמגיעות ממרכזי יום לקשיש, מדיור מוגן וכדומה, ומספר גם את סיפורו האישי כמי שגדל בהרצליה. בעקבות ההצלחה של העבודה עם קהל היעד הזה, אף ביקשו ממנו להגיע ולהרצות מחוץ למוזאון. כשעבדתי בחולון יצא לי להיות מערובת בפרויקט מאוד מעניין שקשור לגיל השלישי – הדרכתי קשישים שסובלים מאלצהיימר ודמנציה. מסתבר

 

שהעיסוק בתכנים של העבר הרחוק, בנוסטלגיה, מעורר בהם משהו ששיחה אחרת לא מעוררת. אשמח מאוד לפתח גם כאן בהרצליה מיזם מן הסוג הזה. אני רואה בזה שליחות. ובכלל, כמו שאמרתי, החזון שלי הוא ש"בית הראשונים" יהיה בית של הקהילה על כל גווניה, מבלי לשכוח שיש לנו "צבע מיוחד", כלומר שאנחנו לא עוד מרכז קהילתי, אלא בית עם  חיבור להיסטוריה, למורשת.

 

2018-12-31T14:17:36+02:00