מחשבות לכבוד הפסח

מחשבות לכבוד הפסח

מחשבות לכבוד הפסח: על הגדה וקושיות בהדרכה במוזאונים.
לקראת ליל הסדר, אני מוצאת את עצמי מהרהרת באופן שבו הותווה הערב של ההדרכה האולטימטיבית אודות ההיסטוריה של עם ישראל, ועל האופנים שבהם אנחנו בדרך כלל מדריכים מורשת, במוזאונים ובאתרים השונים.
ליל הסדר מובנה עם מערך הדרכה ברור, המכיל נרטיב עוצמתי, כמה אנקדוטות, קצת הפעלות והכי חשוב בעיני – הקושיות. נותנים לילדים לשאול את השאלות בעצמם.
פעמים רבות אנו, המדריכים, מדקלמים ברצף איזו הגדה. אכן, רבים חווים את עצמם כשחקנים מפוספסים, ואוהבים את הבמה. אבל קהל שותק, הוא לא בהכרח קהל מתעניין. אולי הוא קהל שאינו יודע לשאול וכדאי לעשות "את פתח לו"? אולי הוא קהל שהיה יודע לשאול, אם רק ניתנה לו הזדמנות?
במפגש שקיימתי עם מדריכי "מרכז יצחק רבין – המוזאון הישראלי" שוחחנו על הנושא הזה. אילו סוגי שאלות שואל המדריך? מה מטרתן? האם אלה שאלות בעלות תשובה אחת ברורה (שאלות ידע)? או שאלות המכוונות להתבוננות, להפעלת הדמיון ולגירוי החשיבה? האם אלה שאלות של הבנה? שאלות המבררות ערכים ועמדות? האם המדריך נותן מקום גם לשאלות של הקבוצה? האם יש לגיטימציה לכל סוג של שאלה / התייחסות העולה מצד הקהל?
במוזאונים לאמנות, מאמצים יותר ויותר את שיטת "ההדרכה הדיאלוגית" הבנויה על שאלות פתוחות שאין עליהן תשובה אחת נכונה. האם גם במוזאון היסטורי ניתן לעבור מעמדת המדריך "היודע כל" שהידע נמצא אצלו, אל עמדת המנחה, שמבנה את הידע יחד עם הקבוצה, מתוך השיחה המשותפת?

2018-12-09T00:17:28+02:00