אוהוהוהו, איך שמלה מסתובבת לה

כולם אוהבים להרגיש שמתרחשת איזו "סגירת מעגל" פואטית. או לראות "איך שגלגל מסתובב לו". גם אני. ובמיוחד אני אוהבת לראות איך שמלה מסתובבת לה, משנה את משמעותה, ולעתים בחלוף השנים אף משמשת בכדי לומר דבר והיפוכו. במיוחד מעניין אותי הקשר בין ההשתנות של המרחב לזו של השפה. להלן כמה הגיגים בנושא סיבובי מלים -שינויי נופים – ומה זה אומר על החברה שלנו, שיוצרת גם את זה וגם אתה זה.

אזהרה: הטקסט הבא ארוך מהרגיל. אמל"ק: יש בו חמש דוגמאות למלים/ נופים, מוזמנים לדלג לזה שמעניין אתכם במיוחד: א. גאולת הירקון ב. טבע עירוני ג. עשב טוב ד. סוף עונת התפוזים ה. ניצול ים-המלח.

א. גאולת הירקון:

לפני כ- 70 שנה הוקם ברוב טקס "מפעל ירקון-נגב", שהיה "הקו החלוץ" של המוביל הארצי, ובמסגרתו הוזרמו מים ממקורות הירקון לנגב. ההתרגשות הייתה גדולה. שוב ושוב נשמעו צירופי המילים "גאולת השממה" ו"הירקון יסוב לאחור" (כפרפראזה על הפסוק "הירדן יסוב לאחור", מתהילים פרק קיד פסוק ג').

הנחת קו ירקון-נגב. ארכיון מקורות.                הירקון יסוב לאחור. צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה

לאחר שהירקון סב לאחור, הוא התדלדל ובמשך עשרות שנים נסללו לאורכו כבישים, הוזרמו אליו שפכים וחומרי הדברה חקלאיים, מכוניות נטושות הושלכו אליו, ובקיצור: הוא עבר התעללות קשה והיה ל"חצר האחורית" של גוש דן והשרון.

בשנת 1981 התריע שמואל אביצור, מגדולי חוקרי ארץ-ישראל ובפרט הירקון: "ירשנו את הירקון, העברנו את מימיו למרחקים. מעשה זה היה הגיוני, מועיל וצודק. ברם, לרצוח אותו איננו רק חטא ופשע, כי אם גם איבוד לדעת. במקום להחזיר לו פחות ממעשר ממימיו ולהשאירו בחיים ממיתים אותו בגסיסה ממושכת, מזהמים ומכפישים אותו. […] ניתן להחיות את הנהר […] האם מתן מים לירקון פחותה בערכה ויעודה מהשקיית חצרות, גינות נוי וגנים ציבוריים? להחיות את הירקון, להחזיר לו קצת מים במקום להובישו או להטביעו בשפכי ביבים, הנו לא רק צו השעה, כי אם גם חובה כלפי עצמנו וכלפי הדורות הבאים שלא ימחלו לנו על מעשינו אלה. תחייתו דרושה לנו, לשליש מאזרחי המדינה, לא פחות משהיא דרושה לו. והדבר ניתן".

אולם חלפו עוד שנים רבות עד שהירקון שוקם. לפני כן התרחש אירוע טראגי, בשנת 1997, שהיה לדימוי המייצג את מצבו האומלל של הנהר בצורה הכי טראומתית וקיצונית – אסון גשר המכבייה. לא בכדי נחקק האירוע בזיכרון הציבורי, במיוחד כשהתברר שסיבת מותם של חלק מן הספורטאים, לא נבעה מהפציעה שנגרמה להם מקריסת הגשר, אלא כתוצאה מן הזיהום של המים.

 

בשנים האחרונות, לאחר שבוצע פרויקט מורכב של ניקוי ושיקום הנהר, מסתובבת לה שוב המילה "גאולה" בהקשר של הירקון. אך הפעם היא אינה משמשת לציון שאיבת מים מן הירקון והובלתם מחוץ לאגן הניקוז שלו לשם הפרחת השממה ו"גאולת הארץ" , אלא דווקא לסימול הפעולה של הזרמת מים חזרה אל הירקון.

המלצת צפיה חמה: הסרט פתלתל פתלתל שמספר בצורה מרתקת את כל נפתולי הסיפור של הירקון.

 

ב. טבע עירוני

הייתי מתה לראות את הפרצוף שלי ברגע שראיתי את השלט באדיבות עיריית כפר סבא, המכריז על  פרחים בודדים ממוסגרים בתוך חומה נמוכה כעל "טבע עירוני".

אין לי כוונה לזלזל במאמציהם של התושבים היקרים שטמנו פקעות בכל מני מקומות במרכז העיר,  להפך – אני מעריכה זאת מאוד. אבל פער הגדלים בין השלט המספר על מה שרואים, לבין מה רואים בפועל – הוא שמשעשע אותי. השלט כמעט גדול יותר מכל המרחב השתול הזה.

הזיכרונות שלי מטבע עירוני בכפר סבא, בילדותי וגם כשהתבגרתי קצת והתחלתי להדריך חוגי טבע בעיר, הם של שדות גדולים, שכדי לעבור דרכם היינו צריכים לפלס דרכנו בין חרציות ופרגים, ואהבנו לזרוק אחד על השני שיבולת שועל כדי לדעת כמה ילדים יהיו לנו כשנגדל, לאכול חוביזות, למצוא נדלים ו"אורי כדורי" מתחת לאבנים…

היום כבר אין את זה בכפר-סבא, בוודאי לא במרכז העיר. לצערי, לבנותיי כמעט ואין את חוויות של טבע עירוני מתפרץ, טבעי.

שלטים נוספים שפוזרו לאחרונה בעירי הם "שלטי חיבוב לעשבים". המובילים אותי אל הנושא הבא:

ג. עשב טוב:

התצלום תחתון הוא משנת 1919, והעליון מ 2019. השמאלי צולם במוזאון החקלאי שהיה בבית מחניים בירושלים, והימני בגינה הסמוכה לביתי, בה פוזרו, כמו במקומות נוספים בכפר-סבא, שלטי חיבה לעשבים.

         

המוזאון לחקלאות ולטבע בירושלים, 1919. התצלום לקוח מתוך המאמר "חינוך לאהבת המולדת והאדמה: הקמת המוזאונים לחקלאות ולטבע בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי" מאת עודד שי.

 

מה השתנה במאה שנה? כיצד עברנו  מ"עשבים שוטים" שיש לעקרם, לרססם ולהשמידם בכל דרך אפשרית ל"ידידינו העשבים"? איך, בחלוף הזמן, הפכו העשבים מאויבים לטובים?

בראשית ימי הציונות, רצו החלוצים היהודים שהגיעו מאירופה ונחתו להם בלבנט החם והמיוזע, להכניע את הסביבה הזרה, המאיימת, על-ידי פיתוחה. במשך עשרות שנים שלט בישראל האתוס של "גאולת הארץ" שהיה מחובר ישירות ל"כיבוש השממה". אחד הביטויים המובהקים לתפישה הוא "שיר בוקר" מאת נתן אלתרמן, הקורא: " נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט
וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים". בשוליים היו כמה קולות של "חובבי טבע" שקראו להשאיר כמות שהיא איזו פיסה פראית של ביצה או מדבר, אך אלה נחשבו אז די הזויים. מתוך גישה כזו, ברור שעשבים המקשים על עבודת החקלאי הם "עשבים רעים".

אכן, בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, החברה הישראלית הציונית, המגוייסת והקולקטיביסטית, קידשה את הפיתוח והחקלאות, והטבע ה"טבעי" נשחק לקרן זווית.

בשנות השבעים של המאה העשרים פיתוח שני אקולוגים אוסטרליים את עקרונות הפרמקלצ'ר – PermaCulture  (Permanent+Agriculture=), כלומר חקלאות בת-קיימא, שאינה פוגעת במשאבי כדור הארץ, למשל באמצעות ריסוס או הדברה בכימיקלים. לישראל הגיעו הדברים באיחור אופנתי, והחל משנות ה- 80, מחקרים מדעיים שונים הראו כי ההתערבות המאסיבית בטבע, הובילה לעתים לנזקים ארוכי טווח. או-אז התפתחו בארץ גישות הקוראות להרמוניה עם הסביבה, ולשילוב של פיתוח יחד עם שמירת הטבע. החלו פרויקטים שונים של שיקום (למשל: הצפה-מחדש של חלק מעמק החולה, אשר יובש בשנות החמישים) ובהקשר החקלאי החלו פרוייקטים של הדברת נברנים באמצעות הצבת תיבות-קינון לתנשמות. מתוך תפישות כאלה, העשבים הם כבר לא אויבים, כמו שמספרת לנו עיריית כפר-סבא בשלטים שנעשו מתוך תשלומי הארנונה שלי.

גם בעיר השכנה, הוד השרון, פוזרו שלטים שמשכו את תשומת לבי. בהוד השרון עדיין קיימים פה ושם "איים" של טבע עירוני ושטחי חקלאות הזכורים לי גם מילדותי, שדרות-בור שרואים בהם את חילופי העונות, שדות תותים שבימים חמים מריחים כמו ריבת תות ענקית, ופרדסים שבאביב משכרים אותך בריח שמזכיר לך שסימן שאתה צעיר… אבל שלט אחד גרם לי כמובן לחשוב על "איך שמלה מסתובבת לה":

ד. סוף עונת התפוזים

כיום, זכרם של הפרדסים, שכיסו חלקים נכבדים מנופי ארצנו, נותר בעיקר בסמלי הערים השונות, הכתומים-ירוקים (כפר סבא, הוד השרון, רחובות), אבל לא בערים עצמן.

על מה שהיה פרדס מפואר ופרטי בהוד השרון, אבל בעליו אפשרו לילדי "גן אינדיגו" בה התחנכה בתי הבכורה לקיים פעילות מדי שנה, נבנתה שכונה אימתנית, ובה, ליד עצי תפוז בודדים שלט שמצחיק אותי כל יום בחולפי על פניו: "פרדס קהילתי". לזה ייקרא פרדס?! ולאלפי יחידות הדיור הנבנו בצפיפות כה גבוהה ייקרא "קהילתי"?

ה. ניצול ים המלח

בשנת 2030 ימלאו מאה שנה לזיכיון להפקת מחצבים מים המלח, שניתן על ידי ממשלת המנדט ל"משוגע לדבר" משה נובומייסקי, שהקים את "חברת האשלג הארצישראלית" ויפוג תוקפו של הזיכיון של מפעלי ים המלח, שירשו אותה.

נובומייסקי איש החזון הבלתי-נלאה הגה את הרעיון להפיק אשלג בתהליך של אידוי מי ים המלח בכוחה הטבעי והנפלא של השמש, שלא חסרה במקום הכי נמוך בעולם.

בריכות האידוי של חברת האשלג הארצישראלית בחוף הצפוני של ים-המלח, ספריית הקונגרס האמריקאי.

 

זה היה בימים שהמלים "ניצול אוצרות ים המלח" נאמרו בקונוטציה חיובית. כזה היה היחס לניצול משאבי טבע בכלל – סמל לקדמה, למודרנה.

הרבה מים זרמו מאז בנהר. לא בנהר הירדן, למרבה הצער, משום שאותו סכרו, מה שתרם רבות לירידת המפלס המואצת שאנו עדים לה בשנים האחרונות.

בכל מקרה, כמעט מאה שנה חלפו, העתות השתנו, ואיתן התפישות לגבי "ניצול" אוצרות הטבע, לגבי למי הם שייכים, למי יש עליהם זכות או זיכיון. חברת האשלג שהקים נובומייסקי הייתה פרטית, בהמשך הולאמה והפכה לחברה הממשלתית "מפעלי ים המלח", ובהמשך הופרטה שוב. כיום המפעלים שייכים לחברת כי"ל, השייכת למשפחת עופר. האם בתום תקופת הזיכיון תיקח שוב המדינה את המפעלים לידיה?

העתיד מסקרן אותי, אך כמובן שגם העבר: מה היה התהליך בו השתנו התפישות לגבי הנוף, שימושיו ובהתאם השתנו גם הקונוטציות של המלים בהן אנו משתמשים בקשר אליו?

האם האופן שבו ישראל התייחסה אל ים המלח מייצג סיפור גדול יותר אודותינו?

מנהיגי הציונות הראשונים פנטזו על הקמת חברת מופת, שבה היהודים הנרפים והתלושים של הגלות יהפכו לגאים ועצמאים בארץ אבותיהם, ויביאו אל הלבנט הפראי והנבער קדמה ומודרנה סטייל אירופה. מה מתוך החזון היהודי-לאומי הגדול התממש ומה גורם לאבות הציונות להתהפך בקברם? השפה העברית אכן הוחייתה והטבע בישראל -ברובו – אכן היה לשלמת בטון ומלט. החזון הידוע ביותר הוא כמובן של הרצל, אך הוא לא המנהיג הציוני היחיד – או הראשון – שדמיין  את החברה החדשה במדינה היהודית שתקום ביום מן הימים.

בשנת 1892 כתב אלחנן ליב לוינסקי את הטקסט 'מסע לארץ ־ ישראל בשנת ת"ת באלף השישי', בו דמיין כיצד תיראה מדינה יהודית בעתיד של שנת 2040. ים המלח היה אז אזור שומם, שאיש לא הגיע אליו מלבד בדואים, נוסעים וצליינים מעטים וחוקרים הרפתקנים. לוינסקי ראה אותו בעיני רוחו ככרך תעשייתי הומה. וכך, בין היתר, כתב: "אם יש מקום בתבל, אשר עליו נוכל לומר כי הוא מעשה ידי אדם, הנהו רק ככר ים המלח […] פה גזלו היהודים את הארץ הברוכה הזאת לא רק מן הים, אבל גם מן האויר, מן המדבר, מכל ממלכות הטבע, אשר על כל צעד ושעל התקומם למו […] מה גדלו מעשיך, אדם!"

אז – האם גדלו מעשי האדם בים המלח? מה שבטוח הוא שהים קטן בעקבותיהם. לפי 'רוח הזמן' של לוינסקי וחבריו, ללא ספק הגשמנו את חזונם. השממה נכבשה, ים המלח נגזל ונוצל באפקטיביות על-ידי האדם (דוגמה מובהקת לאיך שמלה מסתובבת לה: בראשית ימי הציונות הקונוטציה של המלים הללו חיובית לחלוטין, כיום – שלילית).

מתוך דו"ח הוועדה הממשלתית "לחקירת הבעיות בניצול ים המלח", 1949, ארכיון המדינה.

 

אולי הגיע הזמן לשנות קצת את האתוס? בכל זאת, חלפו כמעט 130 שנה מאז כתב לוינסקי את האוטופיה שלו. עברו מאז הרבה מים בנהר (אם כי לא מספיק מים עברו בירדן – זו חלק מהבעיה), ויש דברים שאנחנו יודעים כאן היום, שהם לא ידעו אז, באירופה.

בולענים בחוף מינרל, 2016, צילום: דן סלע

2019-07-13T16:43:38+03:00